ביאור:דניאל ו יט
דניאל ו יט: "אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵה וּבָת טְוָת, וְדַחֲוָן לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי, וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי."
תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - אֲזַי הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לְהֵיכָלוֹ וְלָן בְּצוֹם, וְסַמִּים לֹא הִכְנִיס לְפָנָיו, וּשְׁנָתוֹ נָדְדָה עָלָיו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ו יט.
וּשְׁנָתוֹ נָדְדָה עָלָיו
[עריכה]וְדַחֲוָן לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי
[עריכה]"דַחֲוָן" - מילה לא ברורה ואין בתנ"ך מילים ארמיות דומות.
- של"ג תירגם - סמים. אולי הכוונה לסמים פסיכודלים, סמי שינה, כל מיני דברים שאוכלים או נושמים שמרגיעים את הגוף.
- הקורקודנציה אומרת מהשורש 'דחה' (פועל) - כלומר הוא דחה כל מה שהציאו לו - בציבור: הופעות מענינות, מוזיקה, אקרובטים, וכד', ובפרטיות: פלגש, משחקים, קריאה.
- יתכן שזה מהשורש 'חוה' - חויה - כלומר הוא סרב כל חויה משעשעת שיציגו לפניו וישכיחו ממנו אודות דניאל בגוב האריות, סובל ונאכל.
- יתכן שזה בא מהמילים בארמית "אַחֲוָיַת" (ביאור:דניאל ה יב), ככתוב: "כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשָׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וְאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין", כלומר הוא לא רצה לפתור חלומות וחידות.
אֲזַי הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לְהֵיכָלוֹ וְלָן בְּצוֹם
[עריכה]אחרי שהשליט הוכרח להשליך את דניאל לגוב האריות הוא חזר עצוב וכועס לארמונו. מופיעה רשימה של דברים שהוא עשה ולא עשה:
- הוא לא אכל. לא ברור אם הוא גם לא שתה.
- הוא לא עשה את משתה הערב.
- הוא פחד להרדם. שנתו נדדה, והוא נרדם לסרוגין ומיד התעורר.
ניתן להבין שהשליט לא רצה שיעזרו לו או יפריעו לו בבדידותו. הוא הרגיש אחראי למה שהוא עשה לדניאל.
אנחנו חושבים, שדריווש המדי שליט בבל, דאג לדניאל מבני יהודה, אולם קיימת אפשרות שהיה הרבה יותר מזה.
הוא הבין שקבוצת יועצים בכירים שלו מנסה לפגוע בו ובשלטונו.
הוא הרגיש בודד, ופחד שכשם שהרגו לו את דניאל כך גם נפשו בסכנת מוות, ואין אדם שהוא יכול לסמוך עליו בזמן השינה.
וּשְׁנָתוֹ נָדְדָה עָלָיו
[עריכה]השליט היה מוטרד ומלא מחשבות וחששות, כפי שהיה אחשורוש לאחר משתה המלכה הראשון (ביאור:אסתר ו א), אולם להבדיל, כאן השליט לא בקש שיקראו לו.
השליט ידע שהוא יהרוג את היועצים הבכירים שגרמו לו להוציא את החוק הטפשי, בלי קשר מה יקרה לדניאל.
האנשים האלה בקשו ממנו להפעיל את החוק על דניאל (ביאור:דניאל ו טו), וזה בניגוד לחוק: 'האוסר על כל אדם לבקש דבר מאלוה או איש (השליט עצמו)' (ביאור:דניאל ו יג), לכן גם עונשם יהיה להשלח לגוב האריות.
השליט חשש שהיועצים הבכירים יהיו מספיק חכמים להבין שגזר דינם נחרץ למוות, במיוחד כאשר השליט כפה עליהם להוסיף את החותמות שלהם על האבן הסוגרת את גוב האריות. השליט הבין שחייו בסכנה והם, מתוך יאוש, יעשו הכל כדי לפגוע בו: ישרפו את הארמון, ירעילו, או ישחטו את כל אנשיו. כך גם אחשורוש ברח מהחדר של אסתר, כאשר הוא הבין שהמן הוא בן מוות, כי הוא מאושם בהוצאות חוקים בשמו ללא רשות, ואחשורוש היה ללא שומרי ראשו בחדר המלכה, מכיוון שאסור היה להם להכנס להרמון הנשים (ביאור:אסתר ז ז).
ניתן להבין שהשליט חשב על מרד ובגידה, כי בניגוד לחוק שקבע שרק העברין עצמו יושלך לגוב האריות, השליט הרג גם את משפחת העברין, ככתוב: "וּלְגֹב הָאֲרָיוֹת הִשְׁלִיכוּ אוֹתָם, אֶת בְּנֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם" (ביאור:דניאל ו כה), כנהוג במקרים של מרד ובגידה. ניתן להבין שזה היה הנוהג הן כך נעשה לבניו של צדקיהו מלך יהודה שמרד בבל (מלכים ב כה ז), ואלוהים העניש את קורח ומשפחתו, ככתוב: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ" (במדבר טז לב), אולם השליט היה יכול להמנע מזה כפי שעשה אחשורוש שפקד לתלות את המן, אבל לא הוסיף את ילדיו (ביאור:אסתר ז ט).